שום דבר

מאת מיריק שניר
האם מוכרים לכם המשפטים הבאים:
“זה שום דבר”, “זה רק בדמיון שלך”, “הבט אין פה כלום”?
איך אנחנו מגיבים על נטייתם של ילדים רכים לדמיין? האם אנו סומכים עליהם שילמדו להבדיל בין מציאות לדמיון בזמן ובדרך המתאימה להם?
הילד ההולך אל ביתו בסיפור שום דבר פוסע על השביל הדק בין מציאות לדמיון.
כאשר הילד מפריח לאוויר את שאלתו: “מה שם הדבר? מי יודע?”
הוא מקבל מענה שונה מחיות שונות.
מתברר לו שלאותה שאלה יכולות להיות תשובות שונות, תלוי את מי שואלים. מתברר לו גם, לשמחתו, שאת הדבר שמצא לא רק הוא שומע, רואה וחש. לעומת זאת במפגש האחרון – עם האיש – נדהם הילד להיווכח שדבר שאינו נתפס בחושיו של המבוגר, הוא שום דבר עבורו.
הילד הרך שאינו יכול ואינו מוכן לוותר על דמיונותיו ועל ידידיו המלווים אותו בדרך, מאמץ אל לבו את הדבר – שהמבוגר כינה שום דבר – ולוקח אותו הביתה.
מתוך הספר:
“מצאתי דבר
דבר נהדר
שאיש לא מצא, רק אני.
דבר לא מוחש
דבר כן מורגש
דבר אמיתי – דמיוני”
דפים מתוך הספר ופעילויות נוספות באתר מיריק שניר