הספרות המכונה ‘ספרות ילדים’, היא ספרות יחידה במינה הנקראת בו זמנית על ידי שני נמענים, מבוגרים וילדים קוראים אותה יחדיו.
סופר הכותב ספרות ילדים, נדרש לספק את צורכיהם של נמענים שונים מאוד זה מזה, בעת ובעונה אחת: – של הילדים החדשים בעולם, הטרודים בהבנת עצמם והסובב אותם, ושל המבוגרים, שרחקו מן הילדות, ומבקשים להיות מלווים נאמנים לילדיהם.
ילדה אחת אמרה פעם: “מאיפה באים הילדים אני כבר יודעת, אבל מאיפה באים המבוגרים?”
אותה ילדה מן הסתם יודעת שאפרוח יהיה לתרנגולת, אבל קשה לה לתאר לעצמה שהמבוגרים השונים ממנה בכל, היו פעם ילדים כמוה, או שהיא תשתנה כל כך ותהיה פעם מבוגרת כמוהם. האחריות לגישור הפער בין העולמות נופלת על המבוגר, מפני שכל מבוגר היה פעם ילד, בעוד ששום ילד לא היה פעם מבוגר.
ספרות ילדים ראויה מזמנת הורים וילדים לספר זה לזה על עצמם. זהו מקום וזמן להיפגש ולהקשיב אלו לאלו. יש הרואים בסיפור ילדים, דרך נחמדה להעביר שעה חביבה עם ילדים, ובו בזמן לקדם אותם: בשפה, בידע, בתרבות, וכמובן גם לחנך. סופר הכותב לגיל רך יוצר ספרות ייחודית, הפונה אל כל אדם, בכל גיל.
לכן אני רואה במפגש סביב סיפור ילדים דרך והזדמנות עבור מבוגרים להיכרות בין הילד שלהם לילד שבהם. כאשר סיפור ילדים מצליח לבטא מחשבות והלכי נפש אותנטיים של ילד, יש סיכוי שהוא יעורר גם את הילד שבמבוגר, ובכך יסייע לו להזדהות, להתקרב, להתחשב יותר בילד שלו.
ילד אחד אמר כך: “מה, הילדים שבסיפור חושבים שהם אמת ואנחנו סיפור?”
ובכך אמר: סיפור ומציאות, בעיניי הם היינו הך. ואמר גם: סיפור הילדים מבטא אותי. אני מזדהה עם הסיפור עד כדי כך, שאיני מבדיל ביני, לבין גיבוריו. הם חלק ממני, הם מבטאים אותי, הם משפיעים עלי, הם מגינים על זכויותיי.
בחורשה
ביום אביב
שם מצאתי צב.
‘בוא’
אמרתי
בשמחה,
צב כה נעצב.
בחורשה
ביום אביב
שם הנחתי צב.
‘לך’
אמרתי
נעצב
וליטפתי גב.
ראש
רגליים
וזנב
והלך הצב.
